במחשבה תחילה

אי סימטריות

כמה נאה המאמר "חיה ותן לחיות" , שנתחנכנו עליו כביטוי העליון של החיים בדמוקרטיה מערבית.
כמה שמחו וברכו עליו המיעוטים השונים החוששים מדורסנות הרוב, כמה התהדרו בו בני תרבות למיניהם שמחים בקיומו המאפשר חברה "רב תרבותית". ובכלל יש בה בסיסמה הזו משהו מושך את הלב משהו הנותן את ההרגשה של חיים על פי חזון אחרית הימים "וגר זאב עם כבש".

כבר בתחילת קיומן של המשטרים הדמוקרטים , החלה להתעורר השאלה האם הדמוקרטיה מאפשרת למשל תחת הציווי הנ"ל קיומן של תנועות פוליטיות הדוגלות למשל בדיקטטורה ושבסופן ,באם אך יעלו לשלטון ,יחריבו אותה.
כך למשל המשטר הנאצי משעלה לשלטון, משטרים קומוניסטים למיניהם כלה בדוגמאות בנות ימינו צ́ווס למשל בוונצואלה ; כולם עם עלותם לשלטון מנסים לשנות את החוקה, דרך הרוב הפרלמנטארי או בסיוע משאלי עם, וכל זאת כדי להנציח משטרם הדיקטטורי, פעולה בלתי הפיכה!
במישור היום יומי ישנם עיוותים אחרים. למשל; לחץ (לגיטימי?) , שמפעילות קבוצות שונות דרך סוכנים (מפלגות סקטוריאליות ,לוביסטים,תקשורת,שוחד) כדי לשפר את מצבם.
בהכרח במערכת סגורה עם תקציב קבוע, היענות לצרכי קבוצה אחת מריעה את מצבן של כל האחרות.
בהתייחסה לדתות השונות של הקבוצות החיות תחת משטרה , אימצה הדמוקרטיה את הכלל היפה של "חופש הפולחן".זהו הכלל שמאפשר לקבוצות סגורות שבתוכה לקיים את פולחנן מבלי להפריע לכלל (האומנם?).
מה אם בתוך הקבוצות הללו מתקיימים חוקי דיכוי של הפרט. למשל דיכוי נשים- מילת נשים ,חוקי גירושין מפלים, לבוש בורקה?וכיוצא באלו. מה אז; האם הדמוקרטיה צריכה לפעול; כמו שהיא פועלת בתרועה רמה למשל, נגד פרטים בחברה הקיבוצית שמנסים לסגור נושאים פליליים בתוכה מבלי לערב את השלטונות?
בדרך כלל השלטון הדמוקרטי נזהר מאוד שהוא נדרש לקבוצות הדתיות ואף האכיפה מוגבלת מאוד (ראה מעשי רצח בעטיו של מניע קדוש כמו "כבוד המשפחה" , קריאות קולניות של מואזין בצריחי המסגדים, התפרעויות ציבור חרדי -הכול נכנס תחת כותרת חופש הפולחן.
נראה בהחלט שיש כאן חולשה, שמנוצלת ע"י גופים רבים . אך המשטר ממשיך להתקיים; הציבור נד בראשו וממשיך לעיסוקיו .
הצידוק הרעיוני לכך הוא שהדמוקרטיה למרות תחלואיה הרבים היא בבחינת הרע במיעוטו.
בעולם המעשי (בדרך כלל בחו"ל); גם כן בשוליים, נעשות פעולות. כגון הוצאת מפלגות אנטי דמוקרטיות מחוץ לחוק (נדיר), חוקים מסוימים באירופה נגד הבורקה לנשים בציבור, והגבלות קשות על חופש הפרט לאחר אירועים חריגים כגון ה 11 בספטמבר.

בתוכנו

ומה קורה בתוך המשפחה, אף כאן חיחלה הדמוקרטיה ושלטה גישה של מתן חינוך חופשי וחופש כמעט מוחלט לילדים והתלמידים. את התוצאות הרעות של כמעט אנרכיה בתחום זה אנו קוצרים היום.
כפועל יוצא מכישלונה של שיטה זו, שכנראה נכונה למתי מעט; ושיושמה מדעת בציבור הרחב ,מתחילה להיווצר ריאקציה ומעבר איטי אך ברור לחידוש מסוים של הסמכות ההורית וסמכות בתי הספר. מתוך הרגשה שטובת המשפחה והנוער מחייבת זאת .

כל הנאמר הינו בבחינת רקע לניסיוני לבחון את הנעשה בתוכנו ;קבוצת ה"עם היהודי" בארץ.
קבוצת "העם היהודי" משוסעת על פי חתכים שונים ורבים: עדות, מצב סוציו אקונומי, מגדר, וכמובן על פי ההכרה דתית.
מתוך שסעים אלו אני מנסה לבחון אך רק את השסע שבין הציבור החרדי לבין הציבור החילוני (בלי להתייחס בשלב זה לציבור הדתי ציוני שלו מאפיינים אחרים).
ביחס בין החרדים לחילוניים קיימת כמובן אי סימטריה בסיסית.
הציבור החילוני (הרוב בשלב זה), חי על פי נורמה של חיה ותן לחיות, בעוד שהציבור הדתי בשם הציווי הדתי העליון מוכן ואף רוצה לכפות את דעתו על הכלל ומבחינתו החלפת חוקי המדינה בחוקי התורה הינו דבר רצוי ביותר. הקיצוניים שבתוכו מבקשים זאת עכשיו ומייד והמתונים מוכנים לדחות זאת לעתיד (או עד שייווצר רוב) ,משום "דרכי שלום".
והמסנגרים שבתוכם ובתוכנו; (אדם ברוך ז"ל למשל), מנסים להסביר שאין ציבור זה רוצה באמת במדינת הלכה. מדינה כזו לא התקיימה אף פעם ,וספק באם יכולה להתקיים ,ובעצם זוהי משאת נפש אוטופית הדומה במהותה לאמונה בביאת המשיח.
אישית איני קונה גישה זו. הסיבה פרקטית; נציגי הציבור הזה, שלהם הכוח לא שמעו על גישה כזאת, הם כעמיתיהם החילוניים (נציגינו בכנסת שמפקירים אותנו מידי יום בנושא זה), מבינים רק את שפת ההישגים והכוח. מכיוון שכוחם כאמור בקו עליה , די ברור מה צפוי לנו בסופו של יום.
נציגים שוחרי טוב מטעם החרדים פועלים להחזרת נוער ובוגרים חילוניים בתשובה דבר המהווה עבורם מצווה. חלקם רואים בזאת ממש פעולה של הצלת שבויים ;כיוון שכולנו בני עם אחד ואנחנו לטעמם בחזקת "תינוקות שנישבו".
ומהם תינוקות שנישבו? אלו הם החילוניים ;שלא יודעים דבר על אלוהי היהודים ותורתו הקדושה וכל ימיהם מקטנותם הלעיטו אותם בלימודי חול וציונות ובלבלו את ראשם – שלא באשמתם. כן כאלו אנחנו ולא ידענו כלל.
כמובן שהכול נעשה בנועם ובפיתוי (ראה תנועת חב"ד המפוארת), ומתוך רצון להיטיב.

לעשות?

מה אנחנו ,הציבור החילוני, מנסים לעשות.
להכניס "לימודי ליבה" בתוכניות הלימודים שלהם, למנוע קיפוח בני עדות המזרח במוסדות הליטאים, ולנסות להכניסם לשוק העבודה, על גיוס לצה"ל כבר ויתרנו.
כמובן שכל האמור לעיל נכון ומבורך ויש לבצעו לטובתם ולטובתנו, אך השינוי הגדול המתבקש הינו עידוד ויזמה בתחום של היציאה בשאלה.
הפעולה הזו מתחייבת מהיותנו בני עם אחד.
כמו החרדים אף אני אמונתי האתיאיסטית שלימה ואני מבקש להטיף לציבור שלהם (ולייצב את הסימטריה בין החלקים) בזכות לידע,בזכות לחיי חופש ובחירה ,ובהנאה שיש בחיים כאלה.
להוציא משביים את התינוקות, שבאמת שבויים בתוך הגטאות החרדיים בבתי המדרש והישיבות ותחת השגחה מתמדת של "משגיחים", רבנים ומשפחות.
בודדים מבלי שאיש יוכל לפנות אליהם ולהציע להם דרך אחרת.
ואם הם אינם "תינוקות שנישבו" אז מי כן?

איך

איך פונים לציבור הזה בשפתו; איך מניעים אותו לחפש דרך אחרת , איך מציתים ניצוץ שיהפוך ללהבה שתתפשט בתוכו ותגרום לתנועת יציאה בשאלה המונית זו שאלת המפתח.
מעבר להצלת התינוקות שנשבו הללו תייצב התנועה את הרוב היהודי החילוני ותבטיח את קיומו ואורחות חייו, והמניע האנוכי שכאן ברור.
הדרך לביצוע כמובן שאינה פשוטה; מנגנוני התבדלות ו"התקפדות" ששוכללו באלפי שנות גלות ורדיפות יפעלו את פעולתם ותגובתם תהיה חריפה.
סוף מעשה במחשבה תחילה. בשלב זה נחוצים רעיונות ובייחוד מאלה שהם "חרדים לשעבר" או מקורבים לחרדים עצמם ויכולים לדעת מכלי ראשון מהי הדרך הנאותה.
תקדים לכך כבר היה במאה שעברה, במזרח אירופה, שם קמה תנועה המונית של יציאה בשאלה שתרמה להקמת המדינה, ומכאן נישאב השראה.
האם תהיה הענות לאתגר, הלב ממאמן להאמין שלא , כי הרי בדיני נפשות עסקינן – בנפש הילדים החרדים ובקיום אורחות חיי החברה היהודית החילונית כולה.